קרא עוד

"הוא קבע תור ונכנס למרפאתי בוקר אחד, בן 82 , עדִין, מנומס ולא מרבה במילים. אם לא הסייעת שזרקה לי בלחש כשנכנס לא הייתי יודע כי הוא אביה של זמרת מפורסמת. בשפה רפה התלונן על כאב בפה. בבדיקה מצאתי פצע שנגרם מתותבת לקויה. כדי להקל עליו שחררתי מעט את התותבת, כמקובל, והזמנתי אותו לביקורת בעוד שבוע.

כשהגיע לאחר שבוע נראה כי יש תהליך ריפוי, איטי אמנם. בהסכמתו לקחתי מידות להכנת תותבת חדשה.

לתור הבא שנקבע לו הוא לא הגיע. הוא הודיע למזכירת הקבלה שהוא מבטל את כל סדרת התורים שנקבעה לו. שלא כמנהגי, אולי כי האיש נגע לליבי, החלטתי להתקשר ולברר מדוע.

"חבר הציע לי להיבדק בבית חולים." הוא אמר לי בטלפון וחשתי באי הנוחות שלו "הלכתי, כירורג עשה דגימה של הפצע בפי ואמר שישלח לבדיקה פתולוגית. 'מניסיוני במאות מקרים' – כך אמר לי הרופא בבית החולים – 'זה נגע מפושט של סרטן הפה. אין טעם בטיפול.'" לא הבחנתי במרירות בקולו, מה שהכאיב לי פי כמה.

חלפה כמחצית השנה. באקראי נתקלתי במודעת אבל באחד העיתונים המביעה ניחומים לאותה הזמרת המפורסמת, על מות אביה. עיני נתקעו במודעה ולא משו ממנה. המחשבה שלא אבחנתי נכון, גם אם אולי לא הייתי עוזר במאומה, חלפה אז במוחי ולמעשה לוותה אותי שנים לאחר מכן ולא נתנה לי מנוח.

חלפו כמה שנים. על כיסא הטיפולים במרפאתי מתיישב בחור צעיר, כבן 24, ומצביע על נגע בלחיו הפנימית "זה כלום" אמרתי, "נראה כפצע משפשוף שיחלוף".

"אני קצת בלחץ", הוא עונה לי לא נינוח. "לסבא שלי אמר פעם רופא שיניים כי יש לו פצע מתותבת ורופא בבית חולים אמר לו כי זה סרטן". קפאתי במקומי. את שם הזקן הנחמד זכרתי בבהירות. שם משפחתו של הבחור הצעיר היה שונה.

"איך קראו לסבא שלך?" שאלתי, מתאמץ לא להסגיר את ההתרגשות בקולי.

הוא אמר. זה האיש.

באתנחתא קלה בטיפול הוא הוסיף: "אתה יודע, סבתא שלי מחפשת עד היום את אותו רופא השיניים כי סבי מעולם לא סיפר לה לאן הוא הלך לטיפול. בכלל, הוא לא שיתף אותה בטיפוליו הרפואיים, כדי לא להדאיגה". הוא מדבר ואני טרוד רק בדבר אחד – הלספר לו?
כשאני מספר את הסיפור לקולגות ולסטודנטים באוניברסיטה אני נוהג לעצור כאן ולשאול, כדברי חיים הכט: "מה אתם הייתם עושים? הייתם מספרים לו?" רוב רובם של הנשאלים עונים בלאו מוחלט. יש המוסיפים: "בשביל מה? מה זה ייתן?"

"אני הוא רופא השיניים שטיפל בסבא שלך" אמרתי לו.

עיני הבחור הצעיר התרחבו. הוא השתהה לרגע, הישיר מבט אלי ואז אמר: "אתה לא משער כמה סבתא שלי חפשה אותך. היא רצתה לספר לך כי תוצאות הבדיקה שהגיעו באיחור רב, היו שליליות וזה לא היה סרטן. 'יש איזה רופא שיניים בוודאי שמייסר את עצמו לחינם,' היא חזרה ואמרה לנו. 'הלוואי שהייתי יכולה לדעת מי הוא'."

(כך סיפר ד"ר מתן אביטל בפייסבוק שלו)

ואני חוזר שוב לסופר המכסיקני דון מיגואל רואיס (בספרו 'ארבע הסכמות'). "אנחנו נוטים להניח הנחות על כל דבר," הוא כתב. "זה טבע האדם. רובנו רואים בכך יתרון. אבל… זה גם המקור ובית היוצר של אי הבנות רבות."

ואכן … כמה פעמים אנחנו בטוחים שהנחתנו נכונה… עמדתנו מאד נחרצת… אנחנו מאד חכמים… ולא תמיד מגיע 'הנכד' שיספר לנו שהאמת בכלל אחרת…

ובכלל… פחות סימני קריאה, יותר סימני שאלה… יוצרים דו שיח אחר לגמרי." מתוך האתר המיוחד זיקוקין די-נור.

כל כך אמיתי ונכון, כמה אנחנו מניחים בחיים ובטוחים שאנחנו צודקים....:) מה דעתכם ?